בן ערובה

1. חטיפה פתאומית מעוררת את אינסטינקט ההישרדות

אלי הרגיל כבר לא קיים. מעכשיו אני אלי, שורד.

התעוררות אכזרית. חייו של אלי שרעבי בקיבוץ בארי התפרקו ב-7 באוקטובר 2023, כשמחבלי חמאס פרצו לביתו במהלך חג שמחת תורה. כשהתעוררו מהאזעקות, משפחתו ברחה לממ"ד — חדר המגן שנועד למטחים, לא לפורצים. הכניסה האלימה, יריות הרובים הרמות, ומראה בנותיו הקפואות מפחד שינו מיד את תפיסתו את המציאות ואת תפקידו בתוכה.

חטיפה מיידית. אלי, אשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל נגררו מביתם. למרות זעקותיה הנואשות של ליאן על דרכוניהם הבריטיים, אלי נפרד ממשפחתו, יחף ומכוסה עיניים, ונלקח בכוח לעבר רצועת עזה. המעבר הפתאומי לשבי, מלווה במכות ובמראה הקיבוץ בוער, חיזק את משימתו היחידה: לשרוד ולחזור הביתה.

הרגעים הראשונים בעזה. עם כניסתו לעזה, אלי ועובד תאילנדי בשם חון נתקלו בהמון סוער לפני שהוברחו למסגד. שם סבלו מעינויים, השפלה וכבלים הדוקים. ידיעת הערבית של אלי עוררה חשד אצל השבויים, אך גם אפשרה לו להבין את השמחה ההיסטרית על הצלחתם הבלתי צפויה. שלב זה קבע את המציאות החדשה המפחידה ואת הצורך המיידי בעמידות נפשית ופיזית.

2. דינמיקה מורכבת עם השבויים

אולי זה נשמע קלישאתי, אבל הם עדיין בני אדם. ואנחנו כאן, בני אדם, עומדים פנים אל פנים עם בני אדם אחרים.

התבוננות באויב. אלי למד במהירות לחקור את השבויים, שלקח להם כינויים כמו "המסכה", "המנקה", "המשולש" ו"המעגל". הוא עקב אחרי שגרותיהם, פחדיהם ורגעי האנושיות המעטים, כמו דאגתם לפציעותיו או שיחות על משפחה. התבוננות זו לא נבעה מאמפתיה, אלא מאסטרטגיית הישרדות מחושבת להבנת מצב רוחם ולניבוי פעולותיהם.

אינטראקציות מורכבות. למרות תפקידם כטרוריסטים, חלקם גילו תכונות בלתי צפויות. אלי שוחח איתם, למד על חייהם, קשייהם הכלכליים ותפיסת עולמם הנוקשה. הוא גילה:

• את דבקותו הדתית של המנקה ופציעתו בעבר.
• את חיוכו המבוכה של המסכה ואהבתו למשקאות מתוקים.
• את עבודתו הקודמת של האב בתל אביב ואת אנגליתו המצוינת.
• את הערצתם המשותפת ל"טיטניק" ואת בורותם לגבי החברה הישראלית.
  אינטראקציות אלו, אף שהיו מטרידות, אפשרו לאלי להעריך את כוונותיהם ואף לזכות לעיתים לטובות קטנות.

מעורבות אסטרטגית. אלי ניווט בקפידה את מערכות היחסים, הסכים עם תעמולה כשנדרש והימנע מדיונים פוליטיים. הוא הבין כי בניית אמון, אפילו שטחי, עשויה לשפר את תנאיו ולהעניק גישה למידע. הוא הכיר בכך שה"אנושיות" שלהם היא מותנית ותמיד משנית למשימתם, והם לא יהססו להרוגו אם יורו להם.

3. עמידות נפשית בתוך ייאוש

אני מסרב לטבוע בכמיהה. אני מסרב לטבוע בכאב. אני שורד.

נחישות בלתי מתפשרת. מרגע חטיפתו אימץ אלי גישה של "שורד", התרכז אך ורק בחזרתו הביתה. הוא נלחם במודע בייאוש, בהבינו כי התמוטטות רגשית תפגע בסיכוייו. המנטרה הפנימית שלו הייתה לשרוד, לא משנה המחיר הפיזי או הנפשי.

מנגנוני התמודדות: אלי השתמש בכמה אסטרטגיות לשמירת כוח נפשי:

• ניתוק לוגי: קבלת המצב והתמקדות במה שניתן לשלוט בו.
• דמיון עתידי: חלומות על חזרה הביתה ובניית חיים מחדש.
• מיקוד במטרה: האמונה שמשפחתו זקוקה לו כדי לשרוד.
• ויסות רגשי: מתן זמן מוגבל לאבל, ואז חזרה למיקוד בהישרדות.
  הוא ראה את עצמו "במשימה", מסגרת שסיפקה סדר ומשמעות בתוך הכאוס.

כוח פנימי. ניסיונו הנרחב בניהול ובהורות העניק לו כלים להתמודדות עם דינמיקות אנושיות מורכבות ולהעדפת טובת הכלל. הוא זיהה את תפקידו כמבוגר אחראי בין השבויים הצעירים, לקח על עצמו נטל מנהיגות ותמיכה רגשית, גם כשכאביו היו עצומים. המיקוד החיצוני הזה חיזק באופן פרדוקסלי את נחישותו הפנימית.

4. חברות וקונפליקטים בין השבויים

אנחנו לא אלה שצריכים רחמים. אלה שמחכים לנו בחוץ הם המסכנים.

קשרים בטראומה משותפת. אלי מצא נחמה וכוח בחברת שבויים אחרים, במיוחד אלמוג סרוסי, אורי דנינו, הרש גולדברג-פולין, אור לוי ואליה טולדנו. שיתוף סיפורי האימה מפסטיבל נובה וקיבוץ בארי יצר קשר עמוק ומיידי. הם תיארו את גבורתו של אנר שפירא, שהציל חיים בהשלכת רימונים חזרה, ואת החטיפות האכזריות, שהעמיקו את ההבנה המשותפת של סבלם.

תמיכה הדדית ותקווה. אלי אימץ תפקיד אב, במיוחד כלפי השבויים הצעירים כמו אלון, ועודד אותם למצוא את ה"מדוע" שלהם להישרדות. הוא ניסה להשרות תקווה, גם כשחדשות היו קשות, וסייע להם לעבד את הטראומה. הוא הדגיש כי משפחותיהם הן המסכנות האמיתיות, הנושאות את הנטל של חוסר הוודאות.

חיכוכים בלתי נמנעים. למרות גורלם המשותף, התנאים הקשים — רעב, לכלוך וצפיפות מחניקה — גרמו לעימותים. פרצו ויכוחים על מנות המזון המצומצמות, על היגיינה ועל הרגלים אישיים. אלי, בהסתמך על ניסיונו בניהול, שימש לעיתים כמגשר ו"חשבן", שניסה לחלק משאבים בהגינות. הקונפליקטים הללו, אף שהם כואבים, היו תוצאה טבעית של בני אדם שנדחפו לקצה, והדגישו את המאבק הגולמי להישרדות אישית בתוך קבוצה.

5. הידרדרות התנאים במנהרות

איך מתארים את התחושה של להיטמע בריח מחניק כזה? זה ניחוח שאי אפשר להתרגל אליו.

מציאות קשה. המעבר למנהרה השנייה סימן הידרדרות משמעותית בתנאי המחיה. בניגוד לראשונה, במנהרה זו לא היה חשמל, מים זורמים או אספקה מינימלית. השבויים נאלצו לישון על הקרקע החשופה, סבלו מרעב מתמיד ומריח בלתי נסבל של ביוב גואה.

משבר היגיינה. היעדר מים וחומרי ניקוי הוביל לירידה חדה בהיגיינה. מקלחות היו נדירות, בגדים לא נשטפו, והמרחב הפך ללכלוך גובר. סביבה זו יצרה:

• שלשולים והקאות מתמידים בקרב השבויים.
• זיהומים פטרייתיים ונשירת ציפורניים.
• התרבות תולעים באזור השירותים ועל חפצים אישיים.
  השבויים חששו מהידבקות, והשבויים הפכו לחשדניים, מה שהגביר את הבידוד.

רעב כרוני. מנות המזון הצטמצמו לארוחה דלה אחת ביום, שכללה פיתות ישנות, פחית גבינה משותפת או פסטה חסרת טעם. הרעב המכוון הזה גרם לחולשה קיצונית, סחרחורות ודלדול גופני ניכר. הרעב המתמיד הפך למוקד מרכזי, עורר קונפליקטים פנימיים וניסיונות נואשים להשיג מזון נוסף, אפילו באמצעות התעלפויות מדומות.

6. מידע ככלי נשק וחבל הצלה

כמובן שהם מוודאים לספר לנו על שלושת השבויים שניסו לברוח ונורו על ידי צה"ל. הם מדגישים את המידע הזה.

תעמולה ומניפולציה. שבויי אלי האכילו אותם כל הזמן בנרטיב מעוות, המציג את ישראל כמתמוטטת ואת כוחותיהם כניצחים. הם חגגו דיווחים על "שהידים" וטענו כי חיילים ישראלים חדשים נתפסו. מלחמה פסיכולוגית זו נועדה לשבור את רוח השבויים, לשכנע שהם נשכחו ולמנוע ניסיונות בריחה באמצעות הדגשת מותם של אלה שניסו.

חיפוש נואש אחר האמת. בהיעדר גישה ישירה לחדשות, אלי וחבריו אספו מידע בקפידה משיחות שהאזינו להן, קטעי חדשות בטלוויזיה ומצבי רוח משתנים של השבויים. הם ניתחו כל "אללה אכבר!" וכל מגש מתוק, בניסיון להבין את מצב המלחמה והעולם החיצון. ניתוח מתמיד זה היה מנגנון התמודדות חיוני, דרך לשמור על תחושת שליטה.

גילויים מתוקים-מרים. אלי שמע על מות שבויים אחרים, כולל אחיו יוסי, דרך הערות שגרתיות של השבויים ואישור מאוחר מאוהד בן עמי. הוא גם שמע על חיסול מנהיגי חמאס ועל חילוץ שבויים אחרים, מה שיצר תערובת מורכבת של אבל, תקווה ונחישות מחודשת. החדשות, אף שהיו כואבות, סיפקו תמונה ברורה יותר של הסכסוך המתמשך וחשיבות השבי.

7. טקסים ואמונה כעוגנים

אינני יודע אם אני מרגיש את אלוהים ברגעים האלה. אבל אני מרגיש כוח. אני מרגיש חיבור. לעמי. למסורתנו. לזהותי.

קיום מובנה. בחשכת המנהרות המחניקה, אלי וחבריו השבויים נאחזו בשגרות וטקסים לשמירת שפיותם ותחושת העצמי. פרקטיקות אלו סיפקו מבנה נחוץ בסביבה כאוטית ובלתי צפויה. הן הפכו למעשי התנגדות לתנאים המנשלים.

תזונה רוחנית. למרות הרקע החילוני של אלי, תפילות ומסורות יהודיות הפכו לעוגנים רבי עוצמה. אליה, שבוי דתי, הוביל תפילות בוקר יומיות ושירי שבת, שאליהם הצטרפו אלי ואחרים. רגעים אלו קישרו אותם למורשתם, למשפחתם ולעולם שמעבר לסבלם המיידי.

• תפילות בוקר יומיות בהובלת אליה.
• קידוש ליל שבת, עם אלי ששר את "אשת חיל".
• זמירות לסיום השבת.
• שיתוף זיכרונות מארוחות וחיי משפחה בחגים.

הכרת תודה כחוסן. אלי יזם טקס לילה שבו כל שבוי שיתף "דברים טובים" שקרו באותו יום. תרגול זה, שקודם היה מאתגר, אילץ אותם לחפש חיוביות בתוך הסבל. הוא טיפח אופטימיות ורוח קבוצתית, שינה את נקודת המבט שלהם וחיזק את רצונם לשרוד.

8. הגילוי ההדרגתי של אובדן טראגי

אמי ואוסנת כאן. ליאן, נויה ויהל שלי — אינן.

ייסורי אי ודאות. לאורך כל השבי, אלי נאחז באמונה שליאן ובנותיו בחיים. הוא נימק שדרכוניהם הבריטיים אולי הגנו עליהם, והערה בלחישה של שבוי שראה אותן בהפגנה הזינה תקווה זו. אמונה זו הייתה אבן יסוד במשימת ההישרדות שלו, "למה" עוצמתי לעמוד.

הידיעה המרה של אוהד. הגעתו של אוהד בן עמי, חבר קיבוץ, הביאה גם נחמה וגם חדשות קשות. אוהד אישר את מותם של שבויים אחרים, כולל אורי דנינו, אלמוג סרוסי והרש גולדברג-פולין — אנשים שחלקו עם אלי מנהרה והאמינו שהם בבית בשלום. מעבר לכך, אישר אוהד את מותו של אחיו יוסי, שנהרג בהפצצה של צה"ל.

האישור הסופי והשתק. עם שחרורו, דברי קצין צה"ל, "אמא שלך ואוסנת יגידו לך," היו המכה הסופית, הלא מדובר. אלי הבין מיד שליאן, נויה ויהל אינן בין החיים. שנים של הכנה נפשית לקראת הגרוע ביותר, תוך אחיזה בתקווה, אפשרו לו לעבד את האבל הבלתי נתפס בהיגיון קר, ולהתמקד במפגש המיידי עם משפחתו ששרדו.

9. המופע המנשיל של השחרור

אני יודע שבלעדיהם, כל אדם בקהל הזה היה לינץ' אותנו במקום. זה משהו שאנחנו רגילים לו.

הצגה מתוכננת. שחרורו של אלי לא היה מסירת שבוי שקטה, אלא מופע תעמולה מתוזמן בקפידה. פעילי חמאס ניהלו כל תנועה, מהיציאה מהרכב ועד ההליכה לבמה, והדריכו את השבויים מה לומר ואיך לחייך למצלמות. "צילומי הסרט" הזה נועדו לשרת את הנרטיב של חמאס, וכפו על אלי לחזור על רטוריקה אנטי-ישראלית.

קהל סוער. השחרור התקיים מול קהל עצום ושמח מעזה, שצעק ודרש לראות את "האזרחים היהודים". אלי והאחרים הוגנו במגן אנושי של מחבלי חמאס, תזכורת מצמררת שהשבויים הם גם המגן היחיד מפני המון עוין. דו-משמעות זו הדגישה את טבע השבי והשחרור המעוות.

חופש מתוק-מר. כשעלה לרכב הצלב האדום, אלי נשבר לבסוף, מוצף במילים "אתה עכשיו בטוח." המסע לנקודת המסירה לצה"ל היה תערובת של הקלה וטראומה מתמשכת מהקהל. מראה חיילי צה"ל ודגל ישראל סימן חופש אמיתי, אך מיד הוצף באישור השקט של גורל משפחתו הטראגי, שהפך את שובו לחוויה עמוקה של מתיקות ומרירות.