On Democracies and Death Cults

1. היקף הזוועה והאכזריות של טבח 7 באוקטובר

כדי להמחיש את הממד, מספר ההרוגים ב-7 באוקטובר שקול לכ-44,400 אמריקאים שנהרגו בידי טרוריסטים ביום אחד בלבד.

התקפה מפתיעה. בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 פתחה חמאס במתקפה מאורגנת ומאסיבית בדרום ישראל, שחצתה את הגבול ביבשה, בים ובאוויר. אזעקות צבע אדום נשמעו ברחבי הארץ, סימן לאירוע חסר תקדים שמעבר לירי הרקטות השגרתי. ההתקפה המפתיעה התרחשה בשבת ובחג שמחת תורה, והפתיעה רבים.

אימה בלתי נתפסת. דיווחים מהירים חשפו מאות, ובהמשך אלפי מחבלים שפלשו לקהילות ולפסטיבל מוזיקה. היקף הטבח התברר בהדרגה, עם מספר ההרוגים הסופי שעמד על כמעט 1,200, רובם אזרחים. במתקפה בוצעו מעשי זוועה:

• ירי המוני (364 הרוגים בפסטיבל נובה)
• שריפת אנשים חיים בבתיהם
• עריפות ראש וקטיעות
• אלימות מינית נרחבת כלפי גברים ונשים
• חטיפת כ-250 בני אדם בכל הגילאים

טראומה לאומית. למדינה בת 9 מיליון נפש, הפגיעה הייתה הרסנית, שקולה למספר פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב. האכזריות תועדה לעיתים על ידי המחבלים עצמם, והועלתה לשידור, מה שהוסיף מימד נוסף של אימה. הטבח, הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, הטביע את ישראל בטראומה עמוקה.

2. חמאס: כת מוות החוגגת זוועות

"תראה כמה הרגתי בידיי! בנך הרג יהודים!"

הנאה באלימות. בניגוד לנאצים שניסו להסתיר את פשעיהם, מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר ביצעו את זוועותיהם בשמחה גלוייה וגאווה, לעיתים תוך תיעוד ושידור פעולותיהם. זה ביטא שמחה עזה ברצח, במיוחד יהודים. שיחת טלפון של מחבל הביתה ממחישה זאת:

• הוא התרברב בפני אביו ואמו שהרג עשרה יהודים בידיו.
• הוריו הגיבו בברכות וגאווה, ואיחלו לו להיות איתם.
• הוא הדגיש שאין דרך חזרה, רק "מוות או ניצחון".

רוע ייחודי. החגיגה הפתוחה ברצח, אפילו בקרב המשפחה, סימנה סטייה מדפוסי הרוע ההיסטוריים, שבהם הרוצחים לרוב ניסו להסתיר את מעשיהם. זה חשף אידיאולוגיית "כת מוות" שבה האלימות והרצח אינם רק אמצעי למטרה, אלא מקור להתרוממות רוח.

מעבר למטרות פוליטיות. המניע נראה דתי ואידיאולוגי עמוק, לא רק פוליטי. המחויבות הקנאית לאלימות, כולל התרברבות בחניקה בידיים חשופות כחובה דתית (כפי שדווח על יחיא סינוואר), הפכה אותם לייחודיים ומסוכנים במיוחד.

3. התגובה ההפוכה בעולם: חוגגים את התוקפים ומגנים את הקורבנות

אך זו לא הייתה הפגנה נגד זוועות היום הקודם. זו לא הייתה הפגנה נגד מחבלי חמאס. זו הייתה הפגנה נגד מדינת ישראל ואזרחי המדינה היהודית היחידה בעולם.

הפגנות אנטי-ישראליות מיידיות. שעות וימים לאחר הטבח, בעוד הלחימה נמשכת בישראל, פרצו הפגנות בערים מערביות לא נגד חמאס, אלא נגד ישראל. עצרות בטיימס סקוור, לונדון, פריז ועוד חגגו את המתקפות. שלטים וסיסמאות כללו:

• "תחי האינתיפאדה" ו"ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד!"
• "ההתנגדות מוצדקת" ו"על כל האמצעים הדרושים"
• "מהנהר לים" (קריאה להשמדת ישראל)
• שבחים גלויים לחמאס ולפעולותיו

היעדר גינוי לחמאס. באופן בולט, לא התקיימה אף הפגנה מרכזית נגד חמאס באף עיר מערבית. מבצעי הטבח לא ספגו ביקורת ברחובות, למרות שממשלות מערביות מימנו במשך שנים גופים פלסטיניים, כסף שחמאס הפנה לתשתיות טרור.

הכחשה ודה-הומניזציה. עם פרסום הזוועות, כולל אונס המוני, התפשט גל הכחשה בחלקים מהעולם. פוסטרים של בני ערובה הוסרו בערים רבות, כאילו מסרבים להכיר בסבלם. חלק אף הציגו את משתתפי פסטיבל נובה כיעדים לגיטימיים, תוך דה-הומניזציה על בסיס האשמות שקריות נגד ישראל.

4. כישלונות המודיעין והצבא של ישראל בשבת השחורה

"אי אפשר להתעטש בעזה בלי שנדע."

ה"פרדיגמה" הכושלת. במשך שנים פעלה קונצנזוס ביטחוני בישראל תחת ההנחה שחמאס, שהשיג עושר וכוח (מנהיגיו הפכו למיליארדרים), יעדיף לשמור על מעמדו הנוח מאשר לבצע מתקפה התאבדותית. אמונה זו התעלמה מהמטרות הג'נוסיידיות והקנאות הדתית של חמאס.

התעלמות מאזהרות ויהירות. למרות אזהרות של יחידות גבול על פעילות חריגה סמוך לגדר חודשים רבים, אלו נדחו, בין היתר בשל תחושת הבלתי מנוצח של המודיעין ("הומינט" ו"סיגינט") ויכולות צבאיות (כיפת ברזל). יהירות זו תרמה להפתעה הקטלנית.

תגובה מאוחרת. ב-7 באוקטובר צה"ל התעכב במילוי הכוחות ובהגעה לקהילות המותקפות, והשאיר אזרחים להתמודד לבדם שעות ארוכות. הכישלון הזה שבר את האמונה היסודית שישראל תמיד תגן על אזרחיה, במיוחד יהודים, לאחר מאות שנות רדיפה וחוסר מדינה.

5. סיפורי הישרדות, אובדן וגבורת-על יוצאת דופן

זו האנושות מול הרוע.

סבל שאי אפשר לתאר. הטבח הותיר שובל של טרגדיות אישיות. משפחות שהסתתרו בחדרי מגן נשרפו או נורו, כמו משפחת בכר בבארי. בני ערובה, תינוקות וקשישים, נגררו לעזה וגורלם נותר לא ידוע חודשים רבים. ניצולי פסטיבל נובה חוו זוועות שהובילו לטראומה קשה, לפגיעה עצמית ולקריסה נפשית אצל חלקם.

גבורת אזרחים. אל מול כישלון המדינה הראשוני, אזרחים רגילים ומגיבים ראשונים הפגינו אומץ רב. מתנדבים מאיחוד הצלה, יהודים, מוסלמים ודרוזים, רצו אל הסכנה. אנשים כמו נמרוד פלמח הפרו פקודות ונסעו לאזור הלחימה להילחם, ושוטרים כמו הראל הגנו על תחנותיהם מול כוחות עוינים עולים עליהם במספר.

כאב מתמשך וחוסן. משפחות החטופים סבלו מחוסר ודאות כואב, והקימו תנועה להחזרת יקיריהם. ניצולים כמו רון בהט מניר עוז, שאיבד רבע מהקהילה, עמדו מול הריסות חייהם ודיברו על בנייה מחדש. עדויות אלו מדגישות את המחיר האנושי הכבד ואת החוסן מול רוע בלתי נתפס.

6. הנתק המערבי: תעמולה מול מציאות בעזה

זה היה הופך למחנה הריכוז הראשון בהיסטוריה שבו האוכלוסייה דווקא גדלה.

האשמות שקריות. מבקרים רבים האשימו את ישראל במשטר "אפרטהייד" ובהפיכת עזה ל"מחנה ריכוז". טענות אלו הוכחו כשגויות:

• האוכלוסייה הלא יהודית בישראל גדלה פי שבעה עשר מאז 1948, עם אזרחים ערבים הזוכים לזכויות שוות וייצוג בכל המגזרים.
• אוכלוסיית עזה גדלה מ-1.3 מיליון ב-2005 ליותר מ-2 מיליון ב-2023, סותרת את רעיון מחנה הריכוז.

שימוש לרעה בסיוע ועושר. מיליארדי דולרים בסיוע בינלאומי זרמו לעזה, בעיקר דרך סוכנויות האו"ם, אך הוסבו על ידי חמאס. מנהיגי חמאס הפכו למיליארדרים החיים במותרות בחו"ל, בעוד הם טוענים שהעם חי בעוני ומצור. לפני המלחמה, בעזה היו מסעדות, בריכות וטיילות – מציאות שלרוב מבקרים מתעלמים ממנה.

טקטיקות ציניות. חמאס הטמיע תשתיות צבאיות בתוך אזורים אזרחיים (בתים, בתי ספר, מסגדים, בתי חולים), והשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי. הם גם שלחו אזרחים עם דגלים לבנים להסתיר מתקפות, מה שהקשה מאוד על צה"ל לפעול מבלי לפגוע באזרחים – תוצאה שחמאס קיבל בברכה כהישג תעמולתי.

7. אנטישמיות כווירוס משתנה ומראה חברתית

תגיד לי במה אתה מאשים את היהודים – ואגיד לך במה אתה אשם.

שנאה מתאימה עצמה. אנטישמיות ייחודית ביכולתה להשתנות לאורך ההיסטוריה. יהודים שנאו על דתם, אחר כך על גזעם, אחר כך על היותם חסרי מדינה, וכעת על היותם בעלי מדינה. זה יוצר דילמה בלתי אפשרית: יהודים נידונים אם ישתלבו או לא, אם יהיו עשירים או עניים, דתיים או חילוניים, חסרי מדינה או ריבוניים.

תובנת גרוסמן. כפי שווסילי גרוסמן הבחין, אנטישמיות אינה מטרה אלא אמצעי, מראה המשקפת את הכישלונות והאשמה של המאשימים. חברות משליכות את פגמיהן על היהודים. למשל, מעצמות קולוניאליות מאשימות את ישראל בקולוניאליזם, וקבוצות החוגגות מוות מאשימות את היהודים בצמא דם.

התגלמויות מודרניות. השלכה זו ניכרת במערב היום. צעירים שלמדו שמדינותיהם מבוססות על גזענות וג'נוסייד עשויים להשליך את החטאים הנתפסים על ישראל. המהירות שבה מאשימים את ישראל בפשעים נאציים (מחנות ריכוז, רצח עם) על ידי מי שמכחישים או מצמצמים את מעורבות מדינותיהם בשואה היא דוגמה בולטת לתופעה.

8. שאיפות האימפריה של איראן ורשת הפרוקסים שלה

"המשטר הכובש את ירושלים," אמר, "חייב להימחק מדפי הזמן."

התרחבות אזורית. המשטר האסלאמי המהפכני בטהרן, בעודו מגנה את האימפריאליזם המערבי, הפך בעצמו לכוח אימפריאלי מרכזי, שולט בעיראק, בלבנון (דרך חיזבאללה), בסוריה ובתימן (דרך החות'ים). מטרתם המוצהרת, שחוזרה על ידי מנהיגים כמו מחמוד אחמדיניג'אד, היא השמדת ישראל.

מימון ואימון פרוקסים. איראן מספקת מיליארדי דולרים במימון, אימון ונשק לקבוצות כמו חמאס וחיזבאללה, ויוצרת "חזית ההתנגדות" שמטרתה לייצב את האזור ולתקוף את ישראל. הפרוקסים הללו פועלים כהרחבות של כוח איראני, ומאפשרים לטהרן לנהל מלחמה ללא עימות ישיר.

איום מתואם. מתקפת 7 באוקטובר הייתה חלק מתוכנית רחבה הנתמכת על ידי איראן, כאשר חיזבאללה תוכנן להצטרף מהצפון. התקפות מאוחרות יותר של חיזבאללה מלבנון והחות'ים מתימן הדגימו את אופייה המתואם של הרשת. התקיפה הישירה של איראן על ישראל ב-2024 הראתה את נכונותה להסלים כאשר הפרוקסים נחלשים.

9. הפער היסודי: חברות שמעריכות חיים מול אלה שסוגדות למוות

באחד ההודעות, סינוואר תיאר את מות האזרחים בעזה כ"קורבנות הכרחיים."

אידיאולוגיות מנוגדות. קיים פער מוסרי חד בין החברה הישראלית, שמעריכה את החיים באופן יסודי ומשקיעה מאמצים עצומים להצלת אזרחיה (כמו עסקת השבויים 1000-ל-1 עבור גלעד שליט), לבין קבוצות כמו חמאס ואיראן, שמחבקות את המוות וה"שהיד". יחיא סינוואר ראה במות אזרחים פלסטינים נכס אסטרטגי ו"קורבנות הכרחיים."

שימוש ציני באזרחים. חמאס וחיזבאללה משתמשים במכוון באזרחים כמגנים אנושיים, מטמיעים נכסים צבאיים בקרבם ומונעים מהם לפנות, בידיעה שהנפגעים ייצרו גינוי בינלאומי לישראל. זה מנוגד באופן חד למאמצי ישראל להזהיר אזרחים לפני תקיפות.

צורות אבל שונות. תגובת מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה למות בניו ונכדיו (קבלה שמחה של "שהיד") עומדת בניגוד קורע לב לאבל העמוק והאנושי של מנהיגים ומשפחות ישראליות שאיבדו יקיריהם, כמו גדי איזנקוט האבל על בנו ואחיינו. זה חושף הבדל יסודי בערך החיים האנושיים.

10. המאבק המתמשך על הישרדות ושאיפת הניצחון

אני מתמקד באחריות אחת שיש לי – לנצח במלחמה הזו ולהשיג ניצחון מוחלט.

היסטוריה של איומים קיומיים. ישראל מתמודדת עם ניסיונות להשמדה מאז הקמתה, מה שמכריח אותה להיאבק תמידי על הישרדותה. מתקפת 7 באוקטובר, שנועדה להיות הראשונה בסדרה של מתקפות מתואמות, הייתה ביטוי נוסף לאיום הקיומי.

הצורך בהרתעה. למדינה קטנה המוקפת ישויות עוינות וגדולות, הרתעה היא חיונית. הכשלים שקדמו ל-7 באוקטובר הדגישו את הסכנות שבהרפיה ואת הצורך בפעולה החלטית למניעת מתקפות עתידיות.

הזזת המאזן. לאחר הזעזוע הראשוני, ישראל פתחה במבצע נחוש לפירוק חמאס ולהתמודדות עם רשת איראן הרחבה. נגרמו מכות משמעותיות לתשתיות ולמנהיגות חיזבאללה (פייגרים, ווקי-טוקי, מותו של נסראללה) ולמבנה הפיקוד של חמאס (מותו של סינוואר), מה שהזיז את המומנטום במאבק. המטרה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, היא "ניצחון מוחלט" להבטחת עתידה ארוך הטווח של המדינה היהודית.

Last updated: May 3, 2025